שאלה: אדם העורך קניות בסופר האם מותר לו לאכול מהפיצוחים הנמצאים בחנות או משאר המוצרים ?
תשובה: הגמרא בסנהדרין (קט:) מספרת על אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה' מאד. ובסדום היו חוקים מעוותים שבחסותם אפשר היה לרושש אדם כמו זה, שכאשר אחד מהם בנה כותל היה מותר לכל אחד מאנשי העיר ליטול לבינה מן הכותל, ולומר לבעל הבית לא חסרתיך כי אם לבינה אחת. בדומה לזה, מי ששטח שומים או בצלים כדי לייבשם היה עלול להפסידם כליל עקב החוק המקומי שהתיר לכל עובר ושב ליטול בצל אחד או שום אחד ולא להחזירם. ומבאר הרמ"ה (שם) כי הם חוקקו חוק זה כדי להימנע מחיוב השבה משום שכל פריט בודד לא היה שווה פרוטה. מתבאר, שכאשר אדם טועם פיצוחים וכדומה בסופר הרי הוא גזלן. [ומעשה שראיתי בעצמי באחד הסופרים הגדולים בעירנו שהיה שם דוכן עם מיני חמציצים וסוכריות למכירה, וכשבאתי שוב אחר זמן מה, הוסר אותו הדוכן. ושאלתי את המוכר מדוע הסירו דוכן זה. השיב לי, מכיוון שהאנשים "טועמים" בכמות גדולה אין להם שום רווח מזה, לא הייתה להם ברירה אלא לסוגרו].
וכן פסק בערוך השולחן (חו"מ סימן שנט סעיף ד) שאסור לעשות הערמה בגזלה. כגון: שהולך אצל החנווני ואומר שרוצה לקנות פירות, וטועם מעט מהם ועושה עצמו כאילו אינו משתווה עמו במקח, ואח"כ הולך גם אצל השני והשלישי ועושה כן הרי זה גזלן.
אולם אם באמת כוונת הלקוח לטעום על מנת לדעת את טייב הסחורה כדי לקנות מותר לטעום, וכמו שכתב הבן איש חי (ש"א כי תצא אות ט) שבעירו בגדד, מביאות נשים ערביות כלים מלאים חלב חמוץ קפוי שנקרא לבן, כדי למכור ודרכם לטעום תחילה באצבעם מזה, לידע אם הוא טוב ואח"כ קונים. אך יש בני אדם שאין רוצץ לקנות ומראים עצמם שרוצים לקנות כדי לטעום מכל כלי וכלי ואחר כל טעימה אומרים שלא ערב להם והולכים להם, הרי זה עושה איסור שגונב דעת הבריות וגם גזל בידו, ואף על פי שטועם דבר מועט מכל כלי וכלי מכל מקום אין בעל הלבן מוחל אלא למי שרוצה לקנות באמת. מבואר מדבריו שאפילו הלוקח בצורה כזו מגוי הרי זה אסור, כי ההלכה שגזל הגוי אסור כמו שכתב השו"ע (חו"מ סי' שנט ס"א) ורק אם כוונת הלקוח כדי לקנות מותר. והטעם להתיר בזה, שבזמן שרצון הלקוח לקנות בעל הבית מסכים לו לטעום ומוחל על אכילה מועטת כזו.
ולדברינו עולה שאדם המתבשם בחנות בשמים ואינו מתכוון לקנות נכשל בגזל, אלא אם כן הודיע לבעל החנות שאינו מתכוון לקנות, וקיבל רשות מבעל החנות.
ומכיוון שכל העניינים הללו טעמם מפני שבעל הבית מקפיד, במקרה שידוע שבעל הבית לא מקפיד מותר. והדוגמא המצויה כיום, כאשר אדם עורך קניות ובמהלך הקניות הוא נעשה רעב או צמא, ורוצה לקחת איזה חטיף או פחית שתיה ולאכול אותו במהלך הקניה, ובסוף הקניה מביא את נייר העטיפה ומשלם על אכילתו, כתב בתשובת ברכת חיים (סי' ז) להתיר. כי ידוע שרצון בעל הבית שיערכו את הקניות בנחת באופן זה, אך ישנם מקומות שבעה"ב מקפיד ולכן ראוי לשאול בקופה הראשית אם מסכימים שיאכל. וביותר שיש להזהיר את אותם האוכלים פרי או ירק בסופר שמכירתם לפי משקל, שבזה בעה"ב ודאי מקפיד, אין היתר לקחת. ואם אכל כבר, ייקח פרי שגודלו שווה בערך לזה שנטל ועליו ישלם, וישאירנו בחנות. ואף אם יקח פרי מעט יותר גדול מותר, ואין חשש ריבית.
סיכום: אדם העורך קניות בסופר וטועם מן הפיצוחים והחמצוצים ואין כוונתו לקנות, הרי זה גזל, ועליו להשיב את שווי הגזלה לסופר. אבל אם כוונתו לקנות וטועם לדעת את איכות המוצר, מותר.