'פחז כמים'
"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה". (בראשית מט, ג-ד)
יתר שאת: ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאת כפיים. ויתר עוז: במלכות כמו ויתן עז למלכו. ומי גרם לך להפסיד כל אלה. פחז כמים: הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך… לכן אל תותר, אל תרבה ליטול כל היתרונות הללו שהיו ראויות לך. ומהו הפחז אשר פחז, כי עלית משכבי אביך אז חיללת… (רש"י)
שלושה כתרים היו בידיך, הכהונה והמלכות והבכורה… ואבדת אותן, מי גרם לך – פחז כמים אל תותר. (מדרש רבה שם)
יש להתבונן נוראות, הרי מעשהו של ראובן (שהוציא את מיטת יעקב מאוהל בלהה והכניסה לאוהל לאה אמו) יש בו משום מצות כיבוד אם, וגם הבהילות בביצועו ניתן היה להגדירו כ'זריזין מקדימים למצוות' או 'מצוה הבאה לידך על תחמיצנה', ואם כן מדוע נענש באובדן שלושת הכתרים שהיו ראויים לו – הכהונה והמלכות והבכורה! ברם יעקב אבינו ע"ה אשר מידת האמת היתה טבועה בו, מצא שהבהילות בקיום המצוה לא נבעה מדין 'זריזין מקדימים' אלא יסודה במידת הכעס אשר בערה בו על חילול כבוד אמו – 'הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך'! אלא שעדיין יש להבין, וכי בשביל החילוק הדק שבין 'פחז כמים' – לבין 'זריזין מקדימים', יענש ראובן בעונש חמור כל כך! ובפרט שהעיד עליו הכתוב שלא חטא, שנאמר (בראשית לה, כב) 'וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר', ומהא דסמיך ליה שבני יעקב היו שנים עשר, למד רש"י: 'שכולם שוין וכולם צדיקים שלא חטא ראובן', עי"ש. ואף אם תמצי לומר שלא חטא בעצם המעשה אלא רק במניע למעשה וכדפי', הרי מפורש ברש"י שחזר בתשובה גמורה, וז"ל עה"פ (בראשית לז, כט) וישוב ראובן אל הבור: 'במכירתו לא היה שם… לפי שעסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו', עי"ש. וצריך לומר בפשיטות, שאין כאן עונש, אלא יש כאן מניעת זכויות שהיה ראוי להם יתר על אחיו. שכן שלושת הכתרים הללו – כתרים של הנהגה המה, ומבחנו האמיתי של מנהיג הוא לבצע את משימותיו מתוך הפרדה מוחלטת של כל רגשותיו האישיים! ואכן הרואה יראה, שזה מדוקדק בדברי רש"י עה"פ 'אל תותר – אל תרבה ליטול כל היתרונות הללו שהיו ראויים לך', והיינו שאין כאן עונש אלא שבמעשיך גילית שאינך ראוי לכל היתרונות הללו, וכדפי'. וכן מתבאר מדברי הספורנו, עי"ש.
ושוב מצינו כעין זה ממש גבי שמעון ולוי (בראשית מט, ו-ז), אשר הוכיחם יעקב אבינו בעיקר על מידת הפזיזות והכעס שגרמה להם לשלוף את חרבם: 'כי באפם הרגו איש… ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה'. כלומר הגם שהיה במעשיהם משום קנאות לדבר מצוה, מכל מקום המניע למעשיהם היתה מידת הכעס שבערה בקרבם על חילול כבוד דינה אחותם. וזה מוכח ומבואר מתוך דברי המדרש עה"פ ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי (בראשית לד, כה): 'וכי אין אנו יודעים שהם בניו, אלא בא להשמיענו שהתנהגו כאילו אינם בניו, שהרי היה להם ליטול עצה מאביהם', עי"ש. ובזה גילה המדרש, שהמניע למעשיהם היה יצר הנקם, שאם לא כן היה להם למשול ברוחם וליטול עצה מאביהם. וזה שאמר שלמה המלך בחכמתו (קהלת יא, י) 'הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך', רוצה לומר את רצונך להעביר רעה מבשרך – עליך להסיר תחילה כעס מלבך. וכן הוא אומר (משלי כה, כח) 'עיר פרוצה אין בה חומה – איש אשר אין מעצור לרוחו'!
ואכן הבט ימין וראה, שכרך יעקב אבינו את תוכחתו כלפי שמעון ולוי – עם מעשה זימרי בן סלוא ומחלוקת קורח ועדתו, כמאמר הכתוב (בראשית מט, ו) 'בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש', ופי' רש"י: 'בסודם אל תבוא נפשי, זה מעשה זימרי וכו'. אל יזכר שמי בדבר… בקהלם, כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרון', עכ"ל. ולפי המבואר, הכי פירושו: הנה זמרי בן סלוא הלא הוא שלומיאל בן צורי שדי, העדיף לוותר על תפקידו הרם כנשיא שבט שמעון ולהנציח את שמו כאחד האישים השפלים ביותר בתולדות העם היהודי, רק בשל פגיעה מדומה בכבודו האישי, וזה תוכן דברי הגמ' (סנהדרין פב, א) אודות מסלול התרסקותו: כשביקש משה רבינו ע"ה למנות שופטים לדון את פושעי ישראל אשר חטאו עם בנות מדין, לא הזמין משום מה את נשיא שבט שמעון. הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא (נשיאם), אמרו לו הם דנים דיני נפשות ואתה יושב ושותק! מה עשה, עמד וקיבץ עשרים וארבע אלף מישראל והלך אצל כזבי (בת המלך צור אשר נשלחה להחטיא את ישראל) לתובעה לדבר עבירה. משסירבה לו, גרר אותה בבלוריתה והביאה אצל משה. אמר לו, בן עמרם זו אסורה או מותרת, ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך, ואז ביצע את זממו לעיני כל ישראל, עי"ש. והדברים מדהימים שבעתיים כשמתבוננים בדברי המהרש"א (שם) אשר גילה בשם רבי יונתן בן עוזיאל, שזמרי בן סלוא היה בן מאתיים וחמישים שנה! בעת ביצוע אותו מעשה שפל ונורא, ללמדך שלא בהוללות בחורים עסקינן וגם תאוה של עריות לא היתה כאן כלל ועיקר, אלא רק 'בהילות' של קנאה וכבוד היא זו שכילתה בו כל חלקה טובה. וכזאת ממש היה במחלוקת קורח ועדתו, שהרי קורח צדיק היה, עד שדרש עליו רבינו האר"י ז"ל את הכתוב (תהלים צב, יג) 'צדיק כתמר יפרח' – סופי תיבות קרח. זאת ועוד שגם היה חכם ופיקח, כדברי המדרש (תנחומא): 'קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו'. ולא בכדי זכה שיצא ממנו שמואל הנביא אשר כידוע היה שקול כנגד משה ואהרון, כדברי הכתוב: 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו' (תהלים צט, ו). ואם כן הלב משתומם, מדוע לא עמדה לו צדקותו וחכמתו מליפול לבאר שחת של תחלואי המחלוקת והליצנות. ברם כבר האיר המדרש עצמו (שם) את עינינו בתעלומה זו 'נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל', רוצה לומר ש'בהילות' הקנאה שבערה בעצמותיו היא זו שגרמה לקריסת גדלותו הרוחנית של קורח. וזאת ביקש יעקב אבינו לרמוז, שמעשיהם של אלו היו מונעים ממעשה ה'בהילות' שלמדו מאבותיהם שמעון ולוי. והואיל ולא נועצו בי, הרי שאין לי חלק במורשתם, ולכן בדין הוא שלא יזכר שמי בהם, והבן.
אך לעומתם יהודה זכה לכתר המלוכה, כמאמר הכתוב (בראשית מט, ח) יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך, מפני שהוכיח היפך מידה זו במעשה הצלתו של יוסף מן הבור ותמר מן השריפה. ובזה יאירו דברי המדרש (ילקוט שמעוני שם): 'אמר רבי תנחום בר חניאלאי, כשהוכיח יעקב את ראובן שבלבל יצועיו ואת שמעון ולוי שהרגו בשכם, נתיירא יהודה שלא יוכיחנו במעשה תמר, מיד קראו ופייסו'. והיינו שיהודה פחד שמא גם בו ימצא אביו פגם במעשהו, אך לא זו בלבד שלא נמצא פגם במעשיו, אלא אדרבה כבש את מידותיו כדי להצילם, ולזה קראו ופייסו. וגם הקב"ה הסכים עמו, כמבואר בהמשך דברי המדרש שם: 'אמר לו הקב"ה אתה הצלת את תמר מהשריפה ואת יוסף מן הבור, שנאמר (בראשית לז, כו) מה בצע כי נהרוג את אחינו, חייך שאני מציל מבניך למלך עליהם בעולם הזה ובעולם הבא', עי"ש. ופשוט שכוונת המדרש להשמיענו, שיהודה הציל את תמר אחרי שכבש את מידותיו ואמר 'צדקה ממני', וכן הציל את יוסף מן הבור אחרי שכבש את מידת הקנאה ואמר 'מה בצע כי נהרוג את אחינו', ובזה נשתבחו מעשיו – ממעשה ראובן שמעון ולוי, וכדפי'.
ובזה אמרתי לבאר דברי הש"ס (ברכות סא, ב): 'צדיקים יצר הטוב שופטן, רשעים יצר הרע שופטן, בינוניים זה וזה שופטן'. וצריך ביאור, וכי מה הש"ס בא להשמיענו בזה, והרי פשוט הוא שהרשע נשלט בידי יצרו הרע לעשות בו כטוב בעיניו – כשם שהצדיקים נשלטים בידי יצרם הטוב. ברם לאור האמור, אפשר שביקש הש"ס לחדש, שפעמים גם מעשיהם הטובים של הרשעים נשלטים בידי היצר הרע, והיינו שהם מונעים בראשיתם משיקולים פסולים של קנאה וכעס וכדומה.
וזה מדוקדק היטב בדברי רש"י (עירובין יג, ב), דאיתא התם: 'תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו', ופי' רש"י: 'יפשפש במעשיו שעשה כבר ויבדוק עבירות שבידו ויתוודה וישוב', עכ"ל. ומכלל דבריו למדנו, דאע"פ שהעבירות כבר בידו והוא מכירן, אינו יכול עדיין להתוודות ולשוב מהן, בטרם יוסיף 'ויבדוק' בשורש המידות והתאוות אשר הביאוהו לאותו החטא. והן הם דברי רבינו יונה (שערי תשובה – שער א): 'העיקר האחד עשר, הוא חיפוש דרכיו כענין שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה'… עי"ש.
הנה כי כן עין רואה ואוזן שומעת, כי פעמים שעושה האדם מעשה הנחשב בעיניו למצוה גדולה ומצפה הוא לגמולו הטוב, אך בעיני הקב"ה הבוחן לבות וכליות יחשב הדבר כמעשה פגום ופסול אשר עונש איום ונורא בצדו. כדוגמת ראובן אשר מחה על כבוד אמו בזריזות ובנחישות, אך בעיני הקב"ה לא היה זה אלא מעשה של כעס ופזיזות אשר בעטיו הוא איבד את הבכורה וגם כתר כהונה ומלכות נמנעו ממנו. וכדוגמת שמעון ולוי אשר קנאו את קנאת ה' בחילול דינה אחותם, אך בעיני הקב"ה לא היה זה אלא מעשה של חרון אף וחמה. ישמע חכם ויוסף לקח, לפשפש תדיר בדרכיו, ולבדוק גם במעשיו הטובים האם מקורם מצד יצרו הטוב!
(אורות הפרשה – ויחי)