בגמרא במסכת שבת (קיז:), אמר רבי אבא, חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, שנאמר (אודות המן שהיה יורד במדבר), "ולקטו לחם משנה". דהיינו שתי כיכרות לחם. אמר רב אשי, אני ראיתי את רב כהנא, שהיה לוקח בידיו בשעת הברכה שתי ככרות, אבל לא היה בוצע (חותך) את שתי הככרות, אלא רק אחת מהן. וטעמו, שהרי כתוב "ולקטו לחם משנה", כלומר שרק אחזו בידיהם לחם משנה, אבל לא היו בוצעים בתחילה אלא כיכר אחד.
ומבואר שחובה על כל אדם מישראל, ביום שבת קודש, בעת בציעת הפת בסעודות השבת, לקחת בידיו שתי ככרות לחם, זכר לנס המן שירד במדבר. (וצריך שיהיו הככרות מכוסות מעליהן במפה לפני שיברכו עליהן,וגם על השלחן מתחת הככרות צריך שתהיה מפה).
איך בצע רבי זירא?
עוד מבואר בגמרא, שרבי זירא, היה בוצע מן הפת חתיכה גדולה, שתספיק לו לכל הסעודה. ואף שביום חול אין לנהוג כן, שהרי נראה הדבר כרעבתנות, שלוקח לעצמו בתחילה חתיכה גדולה, ויש בזה חסרון ממדת דרך ארץ, מכל מקום ביום השבת שעושה כן רק בכדי לחבב את מצות האכילה והעונג בשבת, אין בזה חשש שיראה כרעבתן, ואדרבא, מצוה לעשות כן.
איך ינהג בשעת הברכה?
בשעת הברכה על הפת, אוחז בידו את שתי הכיכרות, באופן שאחת למעלה ואחת למטה, וכשבוצע, יש אומרים שטוב יותר שיבצע מן הכיכר שלמטה, ויש אומרים שעדיף יותר לבצוע מן הכיכר שלמעלה. ומרן הבית יוסף (סימן רעד) כתב בשם הכל בו, "יש נוהגים לבצוע על הכיכר התחתון ולא העליון, ואנו נוהגים לבצוע מן העליון". והוסיף על זה מרן הבית יוסף, אבל אני ראיתי גדולים שבוצעים מן התחתון, ושמעתי שכן נכון לעשות על פי הקבלה. וכן פסק בשלחן ערוך, שיש לבצוע מן התחתון.
אלא שבאמת אין הדבר מוסכם, כי רבינו האר"י כתב שיש לבצוע מן הכיכר שלמעלה ולא מן התחתונה. וכן כתב הרשב"א בתשובה, שמנהגו לבצוע מן העליון. לכן כל אדם רשאי להמשיך במנהגו בזה, שלכל המנהגים יש על מה לסמוך, ואלו ואלו דברי אלקים חיים.
ומרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל היה נוהג שלא היה נוטל את הכיכרות בידיו, אלא מניח עליהן את ידיו, ובסיום הברכה היה נוטל את התחתונה, ומניח אותה על העליונה, ובוצע ממנה. (עיין הליכות עולם ח"ג עמוד פו).
אכילה מ"לחם משנה"
האם יש חיוב לאכול מעט מה"לחם משנה" עליו ברך בעל הבית, כשם שבקידוש יש מצוה לשתות מיין הקידוש?
המשנ"ב (בסימן קס"ז ס"ק פ"ג) כתב מפורש שהשומע ברכת המוציא מהבוצע, צריך לטעום מהלחם משנה, ואם אינו טועם לא יוצא ידי חובה. אולם בקידוש אין החיוב אלא על המקדש לשתות מהיין, ואילו השומעים אינם חייבים לטעום אלא נוהגים כן רק משום חיבוב מצוה. (סימן רע"א סעיף י"ד).
והטעם בזה, כיון שחיוב ה"לחם משנה" הוא לבצוע ולאכול, על כן כאשר המסובים יוצאים ידי חובה בברכתו של הבוצע, חייבים הם לטעום על הלחם שנבצע. משא"כ בקידוש, שם החיוב הוא עצם אמירת הדברים על היין, ואילו הטעימה היא תוספת מצוה, משום כבוד הברכה והכוס.
.
חלות הדבוקות אחת לשניה, האם אפשר לצרף אותן ללחם משנה, או שמא ההדבקה מחשיבה אותן כחלה אחת?
בשו"ע (סימן קס"ח סעיף ג') פסק שאף שהחלות דבוקות אפשר להפרידן ולבצוע עליהן כלחם משנה, והוסיף הרמ"א שם שלא יבצע במקום החיבור כיוון שנראה שם כפרוס.
שתי פרוסות לחם פרוס כ"לחם משנה"
האם שתי פרוסות של לחם פרוס יכולות להיחשב כ"לחם משנה"?
לכתחילה יש לקחת ללחם משנה לחמים שלמים, אולם אם אין אפשרות יקח שתי פרוסות ללחם משנה כיון שיש שיטה אחת שמתירה כן ויצא לכל הפחות לדעתם ידי חובתו, אף שמעיקר הדין בוודאי שאין יוצאים בה ידי חובת "לחם משנה". כך שיטת הנצי"ב. (שו"ת משיב דבר סימן כ"א, ובחוט שני ח"ד פרק פ"ה ס"ק כ').
צירוף שני חצאי חלה עם קיסם ל"לחם משנה"
האם ניתן לחבר שני חצאי חלה בקיסם, בכדי שיהיה שלם ויוכל לצרפו ללחם משנה?
השו"ע (סימן קס"ח סעיף ב') פסק שמותר לעשות זאת אף ללחם משנה של שבת. ואין בזה 'מתקן מנא' כיון שאין 'מתקן מנא' באוכלין , אך יש לעשות זאת באופן שלא ייראה בבירור החיבור עם הקיסם, דאם נראה אינו נקרא "שלם", (משנ"ב שם ס"ק ח') אף שכאשר מסתכלים היטב מקרוב, נראה שלחם זה נתחבר משני חצאים,מיהו אם יש לו שלם גמור יבצע עליו.
צירוף חלה קפואה ללחם משנה
האם אפשר לצרף חלה קפואה ל'לחם משנה'?
נחלקו פוסקי זמנינו בחלה קפואה שאינה ראויה עכשיו למאכל, האם יכולה להצטרף ללחם משנה. בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' ל"א) נטה להחמיר בזה וכתב שאין לצרף חלה זו ללחם משנה, וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק נ"ה הערה ל"ט בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל) דאם הלחם קשה כאבן ואינו ראוי לאכילה אינו יכול להצטרף ללחם משנה, אא"כ יאריך בסעודתו עד שיופשר הלחם.
אולם בכמה מספרי השו"ת (מנחת יצחק ח"ט סימן מ"ב, אור לציון פכ"א תשובה ב', ומרן בחזו"ע שבת ב' עמוד קע"ט) כתבו שאפשר לצרף חלה קפואה ללחם משנה, כיון שלמעשה ראויה היא למאכל אם יניחנה כנגד האש או על גבי קדירה המונחת ע"ג האש עד שתופשר, וגם שבשעת הדחק ניתן לאוכלה כשהיא קפואה.
ולשיטה זו הוא הדין שניתן לצרפה ל'לחם משנה', אף אם בדעתו להחזירה מיד למקפיא.
מיהו אם יש לו חלה אחרת לא קפואה, יצרפנה ללחם משנה ולא יצרף את הקפואה.
חיוב נשים בלחם משנה
ב'משנה ברורה' ביאר שאף נשים חייבות בלחם משנה (סימן רעד ס"ק א): "וגם הנשים מחויבות בלחם משנה, שהיו גם כן בנס המן". וכתב ב'ערוך השולחן' (סעיף ד): "גם נשים חייבות לבצוע על שתי ככרות, דכל מילי דשבת נשים שוות לאנשים".
בניגוד לדעות אלו, בשו"ת 'האלף לך שלמה' כותב שאין נשים חייבות לחם משנה, ובזה מצדיק את המנהג הרווח שאין נשים מקפידות על כך. בתוך דבריו מבאר ששני הטעמים שהוזכרו לעיל אינם מספיקים בשביל לחייב נשים.
אולם למעשה פסק בילקוט יוסף כדעת גדולי הפוסקים שגם הנשים חייבות בשלש סעודות שבת, וב"לחם משנה", שאף הן היו בנס המן. [ובכל מעשה שבת איש ואשה שוין]. ולכן צריכות לשמוע ברכת המוציא מפי בעל הבית, ולכוין לצאת ידי חובת הברכה ו"לחם משנה". והמברך צריך להמתין להן עד שיטלו את ידיהן לסעודה, כדי להוציאן ידי חובת לחם משנה.