עשרה בטבת הוא תענית ציבור בתאריך י' בטבת, אחד מארבע תעניות קבועות מדי שנה לזכר חורבן בית המקדש. ביום זה, הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים ככתוב בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְכָל חֵילוֹ, עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק (מגדל) סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר…. וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. המצור הסתיים כעבור שנה ושישה חודשים, בט' בתמוז (או בי"ז בתמוז), כאשר נפרצו חומות ירושלים. תקופת המצור מתוארת במקורות כזמן של סבל אכזרי וחסר תקדים עבור החברה היהודית. מספר שבועות לאחר פריצת החומות וסיום המצור, בט' באב, נחרב בית המקדש הראשון, תמה ממלכת יהודה והחלה גלות בבל.
יום הקדיש הכללי
צום עשרה בטבת נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל, כיום 'הקדיש הכללי', על אלו שנספו בשואה ואין ידוע יום פטירתם.יום זה אינו נחשב רק כיום אזכרה לנספים בשואה שיש להם קרובים, שאין ידוע התאריך בשנה בו הם נספו. אלא גם ובעיקר כיום אזכרה לאלפי בתי אב ומשפחות שלמות שנרצחו בשואה עד שלא נותר מהם שריד ופליט. דווקא לגבי אנשים שנרצחו בשואה, ולא הותירו אחריהם זכר – קבעה הרבנות הראשית לישראל שביום זה ידליקו נר לעילוי נשמתם בכל בית בישראל.
עוד קבעה הרבנות הראשית שכל מי שאחד מהוריו כבר אינם בחיים (אף בלי קשר לשואה), יאמר גם קדיש יתום בציבור ביום זה לעילוי נשמתם. תקנה זו של הרבנות הראשית מחייבת את כל מי שאחד מהוריו נפטר, אף אם אין לו קרובים שנספו בשואה, משום שהנספים בשואה הם כמת מצווה שכל ישראל קרוביהם. את התקנה קבעו הרבנים הראשיים דאז, הרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל. כה לשונם: "אור לעשירי בטבת מדליקים נר נשמה בכל בית, וכל מי שאין הוריו בחיים יאמר בתפילה קדיש יתום, גם אם אין לו קרובים שנספו בשואה, כי כל בית ישראל צריכים לבכות את השריפה אשר שרף ה'".
נבואה של נחמה אנו מוצאים אצל הנביא זכריה, "כֹּה אָמַר השם צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ" (זכריה ח' י"ט), ועל יסוד נבואתו של זכריה קבע הרמב"ם ש"כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ, עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ; וְלֹא עוֹד, אֵלָא שְׁהֶם עֲתִידִים לִהְיוֹת יָמִים טוֹבִים וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה" (הלכות תעניות ה' י"ט).
מה מותר ומה אסור לעשות בעשרה בטבת?
עשרה בטבת הוא יום צום, במהלכו גברים מגיל בר מצווה ומעלה ונשים מגיל בת מצווה ומעלה צמים, לא אוכלים ולא שותים.
נשים בהריון, נשים מניקות וכן מי שהצום קשה עליו בשל סיבות בריאותיות יפנו לרב שיפסוק להם כיצד לנהוג באופן עקרוני הם פטורות. ביום זה ראוי להימנע מטיולים או פעילות חווייתית.
הצמים וגם אלה הפטורים מלהתענות, כולם כאחד מחויבים בחשבון נפש ביום הזה. כמו שכותב הרמב"ם, "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם משום הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה. עם שגרם להם ולנו אותם הצרות. ובזיכרון דברים אלו נשוב להטיב מעשינו שנאמר והתוודו עונם ואת עוון אבותיהם וכו'" (הלכות תענית ה'). הרמב"ם קורא לנו להתעוררות גדולה, לחשב חשבונו של עולם, מדוע באו עלינו הצרות שבאו באותו היום. המילה צום מגיעה מאותו השורש של המילה צמצום. ביום כזה אנו מצמצמים את ההנאות שלנו מהעולם הזה על מנת שנתעלה לרגע מעל הזרימה הטבעית של החיים ונצליח לראות תמונה מעמיקה יותר של המאורעות שעוברים עלינו במישור האישי ובמישור הלאומי. כמו שאומר הרמח"ל בבאור מידת הזהירות, "שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו כלומר: מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא. לבלתי יעזוב נפשו לסכנת האבדון חס ושלום, ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה" (מסילת ישרים ב'). חשבון הנפש של עשרה בטבת הוא מיוחד מפני שהוא מגלה לנו עד כמה חשובה העבודה הרוחנית של ניקוי הדבר משורשו.
קם באמצע הלילה
ישן על מיטתו שינת קבע בליל התענית, וקם משנתו באמצע הלילה, אסור לו לאכול ולשתות, אפילו קודם עמוד השחר. אך אם התנה קודם שהלך לישן שבדעתו לקום קודם עמוד השחר ולאכול, מותר לו לאכול עד עמוד השחר. וכל זה על פי הפשט, אך על פי הזוה"ק אין לאכול גם על ידי תנאי.
הפטורים מן התענית
חולה שאין בו סכנה פטור מלהתענות בכל הצומות הללו. ואפילו בצום תשעה באב אוכל כדרכו ואינו חושש, ובלבד שיאכל בצינעא. ורשאי לאכול בבוקר, כשיש צורך בכך, ואין צריך להתענות תענית שעות. וכל שכן שאין צריך לאכול ולשתות פחות מכשיעור. ואפילו חולה שנתרפא אך עודנו חלש, כל זמן שיש חשש שאם יצום יחזור לחליו, פטור מלהתענות.
זקנים תשושי כח שמצטערים בתעניתם פטורים מכל הצומות הללו לרבות תשעה באב.
בעלי שמחה בצום
חתן תוך שבעת ימי המשתה שלו, וכן אבי הבן, הסנדק, והמוהל, חייבים להתענות בכל הארבעה צומות, ולא יפרשו מן הצבור, שלא יבוא עשה דיחיד וידחה תענית דרבים. ורק אם חלו ארבעה צומות הנזכרים לעיל בשבת, ונדחו ליום ראשון, בין החתן בין בעלי ברית לא ישלימו תעניתם, לרבות תשעה באב, אלא אחר חצות היום יאכלו כדרכם, מפני שיום טוב שלהם הוא. ואם ירצה החתן להחמיר על עצמו להתענות אינו רשאי, הואיל ויום טוב שלו הוא. ועל כל פנים אין לחתן בתוך שבעת ימי המשתה להתענות שום תענית יחיד, ואפילו היה נוהג בו שנים רבות, כגון יום פקודת השנה [יאר-צייט] של אביו או אמו. ואפילו התרה אינו צריך, וכן לבעלי ברית.
בליעת כדור בצום
אדם בריא שמתענה, אך עליו לבלוע גלולות וכדורים נגד מיחושי ראש וכדומה, מותר לו לבלוע התרופה בלי מים, כל שאין בה טעם ערב לחיך. וכן מותר לשתות תרופות שאין החיך נהנה מהם. אבל אם החיך נהנה מהם אין להתיר. אולם במקום חולי פנימי אין להחמיר ומי שאינו יכול ללא מעט מים יעשה שאלת חכם . ויש אומרים שכל זה בשאר תעניות, אבל ביום הכפורים ובתשעה באב אין להקל בזה אלא למי שבלאו הכי אוכל לפי היתר.