אחרי שצללנו לנבכי הבנקאות המודרנית, למדנו על "הצורף" שייצר כסף מכלום ואיך הבנקים מייצרים כסף היום, על ידי הלוואות. הגיע הזמן לחזור הביתה. אל השורש. לראות איך הלוואות מייצרים דברים ששווים הרבה יותר מעוד כסף…
עבור רובנו, המילה "הלוואה" מעוררת אסוציאציות של פקידי בנק, ריביות, טפסים ולחץ בחזה. אבל בתפיסה היהודית, הלוואה היא סיפור אחר לגמרי. היא לא עסקה פיננסית, אלא אחת המצוות העוצמתיות והרגישות ביותר בתורה. מצווה שלא רק מצילה את היחיד, אלא בונה את החברה כולה.
"אם כסף תלווה" – חובה במסווה של רשות
הפסוק פותח במילים: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי". לכאורה, המילה "אם" מרמזת על רשות – אם תרצה, תלווה. אך חז"ל (במכילתא ברש"י ובשו"ע) מגלים לנו: זהו אחד המקומות היחידים בתורה שבהם המילה "אם" מתפרשת כחובה. כפי שנלמד מהפסוק בדברים "והעבט תעביטנו".
כשיהודי נקלע למצוקה ומבקש עזרה, ויש בידך היכולת להלוות לו מבלי למוטט את עצמך – זוהי אינה "טובה" וגם לא התנדבות. זוהי מצוות עשה מן התורה.
התפיסה היהודית אומרת שהכסף שבידך איננו קניין פרטי מוחלט; הוא פיקדון שהופקד אצלך על ידי הבורא, בין היתר כדי שתשמש כצינור שפע וכחבל הצלה לאחרים בעת הצורך.
מדוע הלוואה גדולה יותר מצדקה?
רבותינו מלמדים כי "גדול המלווה יותר מן הנותן צדקה" (שבת סג.). מדוע לתת כסף ולקבל אותו חזרה נחשב למעלה גבוהה יותר מלתת אותו במתנה? יש שני מעלות בהלוואה מהצדקה:
- שמירה על כבוד האדם: מקבל הצדקה עומד בפוזיציה של עני, נזקק, כמי שידו על התחתונה. לעומתו, הלווה עומד זקוף. הוא אינו מקבץ נדבות, אלא אדם שנקלע לקושי זמני וזקוק ל"חמצן" כדי לעמוד שוב על הרגליים. ההלוואה שומרת על צלם אנוש ומונעת את הבושה.
- מניעה במקום כיבוי שריפות: בעוד הצדקה מטפלת במשבר לאחר שהתרחש והאדם כבר קרס, ההלוואה תופסת אותו רגע לפני הנפילה. היא מעניקה לו את הכלים להישאר עצמאי ולצאת מהבוץ בכוחות עצמו. זו לא רק עזרה, זו הצלה.
למי החובה להלוות קודם?
הלוואי שנזכה ונוכל להלוות לכל מי שצריך.. אבל עד אז התורה משרטטת מפה מדויקת של סדרי קדימויות: הפסוק אומר "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך". לפי סדר הפסוק למדו חכמינו את סדר הקדימויות:
- יהודי וגוי: יהודי קודם שנאמר "את עמי" בתחילת הפסוק, ואע"פ שיכול להלוות לגוי בריבית וליהודי לא.
- עשיר ועני: עני קודם אפילו שהעשיר קרוב משפחה, כיוון שהפסוק הקדים את המילים "את העני" לפני "עמך".
- קרובי משפחה: אם שניהם עשירים או עניים האחריות היא למעגל הקרוב ביותר נלמד מהמילה "עמך".
- עניי העיר: השכנים והקהילה קודמים לזרים.
- עניי עיר אחרת: המעגלים מתרחבים החוצה לכל מי שעוד אפשר.
זוהי תפיסה חברתית עמוקה של ערבות הדדית – אדם לא יכול לדאוג לרחוקים בעודו מתעלם מן הקרובים אליו.
שותף של הקב"ה
אומר שלמה המלך במשלי: "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דַּל וגמולו ישלם לו".
הפסוק הזה מטלטל בעוצמתו: מי שמלווה לעני, נחשב כביכול כמי שמלווה לקב"ה עצמו. הבורא לוקח את החוב על עצמו. ואדרבא לא יטעה לחשוב שבזה שנותן הלוואה בלי תמורה הוא מפסיד שמעותיו מתבטלות. אלא הקב"ה הוא זה שערב להחזיר לו, ההחזר לא תמיד מגיע באותו מטבע, אך הברכה מובטחת – בשמירה על הקיים, ביציבות כלכלית, ובכך שהכסף לא "יברח" למקומות לא רצויים (כמו הוצאות רפואיות או תקלות), ויותר מזה השי"ת שנאמן לשלם שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצוותיו ייתן לו פי כמה וכמה מהחסד שהוא עושה עם הדל ואין בזה משום ריבית…
"לא תהיה לו כנושה" – הרגישות העדינה
לצד המצווה הגדולה להלוות, מציבה התורה תמרור אזהרה בוהק: הרגישות.
האיסור "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" מלמד אותנו שאסור ללחוץ על הלווה כשאנו יודעים שאין לו כרגע איך להחזיר. יתרה מכך – ההלכה אוסרת אפילו לעבור לנגד עיניו או להראות לו פנים, כדי שלא ירגיש אי-נעימות או בושה מכך שטרם פרע את חובו.
בניגוד לבנקאות המודרנית, שבה אי-תשלום גורר עיקולים והליכים משפטיים, ההלוואה היהודית היא כלי של חסד ואהבת ישראל. היא מבחן לאנושיות שלנו – היכולת לתת, ובו בזמן לדעת מתי לקחת צעד אחורה כדי לא לפגוע בכבודו של הזולת, וכמובן שגם הלווה צריך לדעת שאחריותו המלאה להחזיר את ההלוואה בזמן.
כסף הוא כמו מים
אם אדם משאיר את הכסף אצלו בלי לעזור ולסייע לאחרים כשהוא יכול – הכסף עומד במקום.. מים שעומדים במקום הופכים לביצה..
לעומת זה אדם שמשתמש בכספו בתבונה ומסייע בהלוואה למי שצריך – הכסף זורם. מים שזורמים הם כמו מעיין שמפכה ומוציא עוד ועוד מים חיים
הלוואי ונזכה.
שבת שלום ומבורך
וחג חנוכה שמח
