וישב
"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (בראשית מ, כג)
וישכחהו: מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים (תהלים מ, ה), ולא בטח על מצרים הקרויים רהב (ישעיה ל, ז).(רש"י ומדרש הגדול)
עשר שנות מאסר קשות בבור המצרי עברו על יוסף הצדיק, בעבור עלילת אשת פוטיפר אשר בגינו היה ראוי לכל שבח ותהילה, שהרי במעשה זה עמד בנסיון גדול ונורא ולא בכדי זכה בו לתואר 'צדיק'. ועם כל זה לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה וקיבל עליו את הדין באהבה. והן זה עתה, זימן השי"ת לידו פתח להצלה הנראה לעין בדמותו של שר המשקים, ואך טבעי הוא שיוסף יבקש ממנו לגמול עמו חסד – 'כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך… והזכרתני אל פרעה והוציאני מן הבית הזה'. ברם לא כך הם פני הדברים בעיני התורה הק' אליבא דרש"י (בשם מדרש הגדול), שכן בעבור בקשה זו נענש הוא בתוספת מאסר של שנתיים ימים. וכל כך למה, מפני שיש בכך משום פגם במידת 'הבטחון' בקב"ה! וצריך להבין, וכי אין זכות לאדם להשתדל ולו במקצת בעבור הצלת נפשו, עד כדי תביעה נוראה כל כך! ואכן המדקדק בדברי מדרש תנחומא (שם), ימצא דרוח אחרת עמו בזה, וזה לשונו: 'ולא היה צריך יוסף לעשות בבית הסוהר אלא עשר שנים, ולמה הוסיפו לו שתי שנים. אמר הקב"ה, אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים ואמרת לו שתי זכירות – כי אם זכרתני… והזכרתני, תשתכח שתי שנים', עכ"ל. ומכלל זה אתה למד, שאילו היה מבקש רק פעם אחת להזכירו בפני פרעה, אפשר שלא היה נענש כלל, מפני שזה בגדר חובת האדם לעשות 'השתדלות' להצלת נפשו. ורק בפעם השנית חרג מגבול ההשתדלות, ועל כך נענש. אך כאמור מדברי רש"י הנז', משמע שנענש יוסף על עצם הבקשה, ואפילו היה מבקש רק פעם אחת, והבן.
ולפי הנראה פלוגתת המדרשים בזה, היא למעשה פלוגתת הרמב"ן ובעל חובת הלבבות בגדר מידת 'הבטחון'. דהנה ידועה שיטת הרמב"ן, שעל האדם להשליך את כל יהבו על הקב"ה, ואין רשות בידו לעשות שום השתדלות מצד עצמו. ואפילו בענייני רפואה, אין מוטל עליו לחפש אחר הרופאים להצלת נפשו. אך לעומתו בעל חובת הלבבות סבירא ליה, שאין לו לאדם לסמוך על הנס, וחובה מוטלת עליו להשתדל לפי כוחו, ורק אחרי שעשה את המוטל עליו ישים מבטחו בקב"ה.
ברם לכשנתבונן נראה, שאין כאן מחלוקת כלל, אלא אפשר שמידת הבטחון הנדרשת מהאדם – תלויה במידת השגתו באמונת ה'. דהנה הרמב"ן עצמו בספר אמונה ובטחון (פרק א) המשיל את האמונה בבחינת אילן והבטחון בבחינת הפרי, וזה לשונו: 'האמונה והבטחון הם שני עניינים, שהאחד צריך לחבירו ואין חבירו צריך לו. שהאמונה קודמת לבטחון ומתקיימת בלב המאמין… וכל בוטח יקרא מאמין אך לא כל מאמין יקרא בוטח, כי האמונה כמו האילן והבטחון כמו הפרי, והפרי לאות על האילן ואין האילן לאות על הפרי. כי יש אילנות שאינם עושים פרי, אבל אין הפרי בלא אילן', עכ"ל. ולחידוד הדברים יש לומר, שכשם שיש אילנות סרק שאינם נותנים פירות כלל, ויש אילנות שנותנים מעט פירות, ויש שנותנים פירות נאים לרוב. כך הם דרגות האמונה והבטחון בה': יש מי שאמונתו בה' רופפת כל כך, עד שאין פרי הבטחון ניכר בו כלל. ויש מי שאמונתו בה' רופפת קצת, ולכן גם פרי הבטחון היוצא ממנו רופף בהתאם. ויש מי שאמונתו בה' גדולה כל כך, עד שהדבר ניכר בפרי בטחונו המוחלט בה' בבחינת 'השלך על ה' יהבך'. ומכלל דבריו עולה, שמידת 'הבטחון' או לחילופין מידת 'ההשתדלות' הנדרשת מהאדם, היא לפי שיעור השגתו באמונה.
וזה מוכח ומבואר טפי בפירושו של הרמב"ן על התורה (ויקרא כו, יא), וזה לשונו: 'כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל – לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחידים מהם. כי יברך ה' לחמם ומימיהם ויסיר מחלה מהם עד שלא יצטרכו לרופא ולהישמר בדרך מדרכי הרפואות כלל… אבל ברצות ה' דרכי איש, אין לו עסק ברופאים', עי"ש. הרי לפנינו מפורש מדבריו, שמידה מופלגת זו של בטחון, הינה נחלתם רק של 'השלמים' באמונת ה', וכדפי'.
ומעתה שפיר יש לומר, דלא פליגי הרמב"ן ובעל חובת הלבבות. אלא דהרמב"ן מיירי בדרגת הבטחון העליונה (שעל האדם לשאוף אליה), ועל כן סבירא ליה שאין חובת ההשתדלות מוטלת כלל על האדם. אך לעומתו בעל חובת הלבבות מיירי בדרגת הבטחון השוה לנפש העם, ועל כן סבירא ליה שאין לו לסמוך על הנס ומוטלת עליו חובת ההשתדלות. ודע שגם השכל וההגיון מורין כן, שכן מי שהגיע לדרגה העליונה של בטחון בבחינת 'כגמול עלי אמו', הרי שבטחונו המוחלט בה' עד שהוא משליך בו את כל יהבו – היא גופא 'השתדלות' המובחרת ביותר. וכי יעלה על הדעת במי שחולק את בטחונו עם בשר ודם, תחשב 'השתדלותו' גדולה יותר ממי שמשליך את יהבו רק על הקב"ה, וזה פשוט וברור לכל בעל נפש.
ובזה יאירו דברי רש"י בפרשתינו, שכן רש"י מייר ביוסף הצדיק אשר בודאי הגיע לדרגה העליונה ביותר של אמונה ובטחון בה', ועל כן נענש אפילו על ההשתדלות הקטנה ביותר שביקש לעשות עם שר המשקים, ודו"ק.
וכן מיושבין בזה דברי חז"ל: 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, זה יוסף. ולא פנה אל רהבים, זה יוסף שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני ונתווסף לו שתי שנים'. וכבר תמהו המפרשים היאך פתח בשבח בטחונו של יוסף אך לבסוף סיים בחסרון בטחונו. ברם לפי המבואר, אין מקום לסתירה זו כלל ועיקר. שכן דרגת בטחונו המופלגת, היא זו שגרמה לדקדוק הדין עמו, וכדפי'.
והקרוב אלי בביאור יסוד זה הוא, שכגודל הבטחון כך גודל הברכה והישועה. והיינו שיש כאן 'הנהגה' מיוחדת, שככל שהאדם תולה את בטחונו בקב"ה ומשליך עליו את יהבו, כך באותה מידה הוא זוכה לרחמיו. כדוגמת התינוק החוסה תחת אביו ואמו, שאין ניכרת בו הדאגה כלל ועיקר. ועל כן חובת ההשתדלות הנדרשת מהאדם, היא לפי כוח אמונתו ובטחונו בקב"ה, וכדפי'.
כלל העולה מכל האמור, שחובת ההשתדלות המוטלת על האדם – נגזרת מדרגת אמונתו בהשגחת הבורא יתברך, יען כי הבטחון הוא פרי האמונה. ובזה יאירו מאמרי חז"ל אודות מידת הבטחון מול חובת ההשתדלות הנראים לכאורה כסותרים זה לזה, אשר מקצתם התבארו במאמר שלפנינו ומקצתם במאמרים אחרים, ואידך זיל גמור!
(אורות הפרשה – וישב)